<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' בשלח</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, מדבר שור זה מדבר כוב אמרו עליו על מדבר כוב, שהיה שמנה מאות פרסה על שמנה מאות פרסה, וכולו מלא נחשים ועקרבים, שנא' המוליכך במדבר וגו' (דברים ח'). אמר ר' יוסי ב"ר חנינא היו נחשים כקורות בית הבד, ועקרבים מלא הזרת מעשה בשבור המלך, שהיה עובר שם, ועברה קרובין שלו, ובלעה נחש, עברה שנייה ובלעה, שלישית ובלעה. והיה שבור המלך מיצר, ולא היה יודע מה לעשות. אמרו לו (חכמין) [חכמיו], הבא עשרה גיבורים, וימלאו סרידות תבן, באו ועשו כך, ונתנו לפני' ובלע, ונתנו לפניו ובלע, עד שנפחה כריסו, והרגו אותן, הוי המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו', ואומר משא בהמות נגב וגו' [מהם אפעה ושרף מעופף] (ישעיה ל') ואין אפעה אלא עכס. אמרו, עכס זה רואה כל עוף פורח באויר, מיד נתחבר ונושר איברים איברים ואעפ"י כן, לא אמרו איה ה' [המעלה אותנו וגו' בארץ ציה וצלמות] (ירמיה ב') מהו צלמות, צל ועמו מות. אמר ר' אחא הסיח לי רבינו הגדול, אדם אחד היה (לי) בארץ ישראל, והי' קורין אותו מרוטֵה (כ"ה מנוקד בכ"י) פעם אחת עלה ללקוט עצים (בה"ר) [בהר], ראה את הנחש ישן, והנחש לא ראהו (הנשים) [הרגיש] בו, ונשר שער ראשו, ולא צמח בו שער, עד יום מותו, והיו קורין אותו מרוטה.
